בית הקומותײם נושם

לפניכם קטע העוסק בנתן יונתן מתוך הספר "בית הקומותיים נושם" מאת רפי רוזן, שיצא בקיבוץ שריד בשנת 1996. קריאה מהנה!

"גם נתן קליין (יונתן) הגיע עם גדוד 'השדה' ובלילות קיץ היינו יושבים ליד חדרם של רותי ומוקה סביב מדורה נרדמת והיינו שרים משיריו: 'דוהוגית נוסהעת מפרשיה שנהיים ומלחהיה נרדמו כוהלם', ואז לפני שנרדמנו עם המלחים מישהו התחיל לשיר במרץ בליווי מחיאות כפיים: 'העולם גהדול ופתוהוהח עהנהנים בסהך הוהולכים עיהמהם בצהעד בטוהוהח טווב להלכת בדרכיהיהים"… ואחר כך החבר'ה היו מתפזרים מאוהבים בעצמם, בשיריו של נתן ובבלוריתו היפה.

נתן הוסיף כה הרבה לקיבוץ בשאר-רוחו ובחכמת ליבו. זכורה לי אגדה עתיקה על ספינה מאורכת, שבשני צדדיה יושבים החותרים ובחרטומה כנר המפליא בנגינתו. הם יוצאים מעבר לימים הרבה לחפש את גיזת הזהב. כל עוד הכנר מפליא בנגינתו החותרים חותרים והספינה שטה, ברגע שהכנר מפסיק לנגן החותרים שומטים משוטיהם וכאשר נגינתו מתחדשת החותרים נוטלים את המשוטים וממשיכים לחתור.

כאשר ראיתי את גדוד 'השדה' עם נתן תמיד נזכרתי באגדה זאת. כל עוד נתן מפליא בשיריו הקסומים, החבר'ה עובדים, כל אחד בתחומו בכישרון, בתבונה ובאחריות. נתן הביא עמו את צפירה שה-לבן. צפירה הייתה יותר מדי יפה, מדי יפה, מדי.

נתן התבלט בין מחנכי שריד, הוא חינך את קבוצת 'לפיד', התמסר לעבודתו וחניכיו אהבוהו והעריצוהו, אם משום רוח הנעורים שלו, אם בשל בלוריתו היפה, אם בשל שיריו המקסימים וחכמת-ליבו. הנערות היו מטורפות אהבה אליו. לי היה נראה, שלנערות הקדיש לא פעם שעות חינוך עם תוספות, כי התנועה דרשה לראות בחינוך שליחות.

בית הקומותיים נושם

בית הקומותיים נושם / רפי רוזן

בלילות שבת, צפירה ליד הפסנתר, נתן קורא שיר חדש, ולאחר זאת בליווי צפירה על הפסנתר, כשפריטתה עדינה מהרהרת, שרים אל תוך הלילה שירי נתן, שצפירה התאימה להם מנגינות רוסיות ועוד משירי אימא רוסיה. בשירתנו היו תחינה, ערגה או נחמה ואולי פשוט חיפוש תקווה לגאולה.

לנתן ולצפירה נולדו ליאור וזיו. צפירה, שמתוך קנאה הצורבת כאש ליופייה, לפריטתה המהורהרת על קלידי הפסנתר, ולכך שגברים השתגעו אחריה – לחשו הלשונות הרעות, שקולות מחזריה בלילות אפלים היו חורשים את חצר הקיבוץ לאורך ולרוחב, ואילו קולות המחזרים שמחוץ לגדר המשק היו מרעידים ברעש גדול את העמק, מהכרמל עד הגלבוע. לאחר כמה שנים, המשפחה יוצאתך לשליחות. לאחר חוזרם מהשליחות, ערב יום כיפור, ישבנו החבר'ה לחוג לנתן את יום הולדתו החמישים.

למחרת בשתיים בצהריים צפרו הצופרים והעם יצא לאחת ממלחמותיו הקשות ביותר. בארבע אחה"צ, באותו יום, ליאות יונתן נפל בטנק ליד התעלה. ליאור היפה נפל. לליאור היה יופי מדהים. סיפרו בכפר, שרוחות הסתיו הצוננות היו מביאות לליאור ריחות בשׂמים. עדרי חסידות נודדות, כאשר היו עוברות מעליו היו צונחות ומשיקות כנפיים ליד פניו היפים. כאשר היה הולך בשדרת ברושים, הצמרות היו קדות לו קידה.

אולי ביופיו המקסים של ליאור היה משום התגרות באלוהים.

לאחר נפילתו של ליאור, משפחת יונתן התפרקה, ומאז, כפי שזיו – מוזיקאי ומשורר בזכות עצמו כתב: 'במשפחת יונתן מנהלים דיאלוגים רק דרך העיתונים'.

דבר אחד נשאר משותף במשפחת יונתן: הכאב הנורא על נפילתו של ליאור, שאותו נושא כל אחד לחוד. עזיבתו של נתן את שריד הייתה מצערת, אבל לצער זה הזמן מביא מזור, וכבר אנו שמחים לפגוש את נתן בביקוריו בשבילי החצר.

רק לכאב נפילתו של ליאור אין ניחומים ואין מזור. רק ייסורים."

 

עמ' 74-75, בית הקומותיים נושם – זכרונות, פולקלור קיבוצי וציוני דרך בתולדות שריד מאת רפי רוזן, הוצאת קיבוץ שריד, 1996 (חג ה-70 לקיבוץ שריד)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s