אפשר גם כך

אפשר גם כך \ מאת ברק פז

במלאת חמש שנים למותו של נתן יונתן

במלאת 5 שנים לפטירתו של המשורר נתן יונתן (ספטמבר 1923 – מרס 2004) ברצוני להקדיש את הניתוח השירי הבא לזכרו. ניתוח זה, כך אני מקווה, ממחיש את כוחו השירי הגדול באמצעות שני שירים מעניינים שנכתבו בהפרש של כמה שנים זה מזה אך מהווים למעשה יחידה נושאית אחת. השיר הראשון "פתיחה אפשרית לאפילוג" מ- 1982 והשיר השני "אפשר גם כך" מ-1988. שניהם מוקדשים לבנו הצעיר זיו (כזכור שכל המשורר את בנו הבכור ליאור במלחמת יום הכיפורים). הנה תחילה השירים כלשונם.


פְּתִיחָה אֶפְשָׁרִית לְאֶפִּילוֹג ("זוטא", פועלים 1982)

לִבְנִי, זִיו
– – – כְּאִלּוּ מִזְּמַן הַקֹּר וְהַחֹם / וְהַחֹרֶף
וּמֵאִתָּךְ אֲבִיבוֹ / מְבַקֵּשׁ הַזְּמַן נֵר לַתְּבוּנָה /
וְאוּרָיו הוֹלְכִים הָלוֹךְ וְכָבֹה
יהודה הלוי
(מתוך השיר לרבי יצחק אבו אברהים בן ברון)

חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן
לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר
שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם. שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי אֵילוּ מְסִלּוֹת
עֲלוּמוֹת מְחַבְּרוֹת טֶבַע חַיִּים וְאָמָּנוּת וְגַם מְנוּחָה
בִּקַּשְׁתִּי לִשְׁכֹּן בֵּין עֲנָנֶיהָ וּפֵשֶׁר כָּלְשֶׁהוּ לְחַיֵּי-אָדָם.
עַל שֻׁלְחָנִי נֶעֱרָמִים סְפָרִים שֶׁאֵינִי מַגִּיעַ אֶל סוֹפָם וְהֵם
נִשְׁאָרִים פְּתוּחִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִגְלָה לִי צֵרוּף מִלִּים
מְרַגֵּשׁ אוֹ מַחְשָׁבָה גּוֹאֶלֶת, מְחַכִּים לְשָׁעָה אַחֶרֶת
לְשׁוּבִי עָיֵף לְחַפֵּשׂ נִחוּמִים בְּדִבְרֵי חֲכָמִים.
הָיִיתִי אִישׁ בְּלִי דָּת אֲבָל אָהַבְתִּי אֶת הַמִּלָּה אֱלוֹהִים
יְצִיר דִּמְיוֹנוֹ וְכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם. "בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ"
וְ"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע" – אֵיךְ הָיִיתִי
יָכוֹל בִּלְעֲדֵי אֲמִירָה זֹאת לָשֵׂאת עַיִן אֶל מְצוּקוֹת הַזְּמַן.
"רַךְ מְאוֹד עַרְבִּי מְאוֹד כִּמְעַט נִתָּן לוֹמַר חוֹלְמָנִי" גַּם זֶה
מֵאַחַד-הַדַּפִּים הַקּוֹרְנִים. שְׁקִיעוֹת שֶׁמֶשׁ כָּאֵלֶּה נִדְמוּ בְּעֵינַי
לִתְמוּנָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל חִזָּיוֹן אִישִׁי מְאוֹד הָדוּר בִּיגוֹנוֹ
הִנֵּה לְבַסּוֹף גַּם הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁחָדְלָה לִשְׂרֹף. הַנְּחִיתָה
הָרַכָּה אֶל הָאֹפֶק, מַגָּע מְפַיֵּס בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ וְאֵיזֶה
לַחַן לֵילִי, קִצָּהּ שֶׁל מַנְגִּינָה שֶׁאָבְדָה בֶּחָלָל וְהוֹתִירָה
קִינָה, אוּד עָשֵׁן מִינוֹרִי שֶׁהִתְחַבֵּר בְּנַפְשִׁי עִם הַדִּמְדּוּמִים
וְרַק זְכוּרָה לִי מִלָּה אַחַת חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ: אֵינְסוֹף
אֵינְסוֹף. הַיָּד מוּשֶׁטֶת לַחֲפֹן אֲלֻמַּת קוֹצִים יְבֵשִׁים
אוֹ חֹפֶן-עָפָר כְּדֵי לָחוּשׁ אֲדָמָה – הַיָּד הַזֹּאת שֶׁנּוֹעֲדָה
אוּלַי לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר כְּמוֹ לְסַתֵּת אֲבָנִים כְּבֵדוֹת אוֹ לִזְרֹעַ
שָׂדוֹת יַד-אִכָּרִים שֶׁבְּכֹרַח הַנְּסִבּוֹת וּמַצְּבֵי-הָרוּחַ נוֹתְרָה
בֵּין הַסְּפָרִים. עֶרְגַּת הַיָּד אֶל הֶעָפָר כְּעֶרְגַּת הַחֲלוֹם אֶל
הַלֵּב, הַכֹּל כָּאן מִתְעַרְבֵּב, כֹּה מְגֻשָּׁם טָוִיתִי בִּגְדֵי-שַׁעֲשׁוּעַי
לָבַשְׁתִּי מַסֵּכוֹת; קַבְּצָן שֶׁהִתְחַפֵּשׂ לִגְבִיר, צָמִית שֶׁהִתְחַזָּה לְמֶלֶךְ
כְּדֵי לִזְכּוֹת בִּנְדִיבוּת לֵב אֲנָשִׁים וְאַהֲבַת נָשִׁים, לִגְנֹב
עוֹד דַּקָּה מִתּוֹךְ הַהַצָּגָה, לְהוֹסִיף עוֹד שׁוּרָה. לְהִשָּׁאֵר בַּזִּירָה.


אֶפְשָׁר גַּם כָּךְ ("שירים על קו הרכס", פועלים 1988)

לִבְנִי, זִיו

אֶפְשָׁר גַּם כָּךְ לְסַפֵּר: גָּדַלְתִּי בֵּין עֲצֵי-הַלִּימוֹן
וְהַחֻשְׁחָשׁ. מִדֵּי בֹּקֶר קִדַּמְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְלִיאָה
וְעַד הַיּוֹם חוֹלֵף בִּי רֶטֶט מְבוּכָה בְּכָל פְּגִישָׁה
עִם צִיּוּצֵי-שַׁחֲרִית שֶׁל הַשַּׁחֲרוּר. הַאִם בּוּשָׁה הִיא
בְּגִילִי לְהִתְוַדּוֹת; לֹא הָיָה קַל אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת
וְאַחַר כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עֲדַיִן אוֹתוֹ יֶלֶד-חוֹלוֹת
שֶׁשִּׂחֵק בֵּין עֲצֵי הַלִּימוֹן, שֶׁלֹּא חָדַל מֵעוֹלָם לִהְיוֹת
אוֹרֵחַ בַּיְשָׁן בְּמִשְׁתֵּה-בֵּלְשַׁאצַּר שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁהָעוֹלָם
הָיָה גָּדוֹל עָלָיו בְּכַמָּה מִדּוֹת וְהָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁעַד
אַחֲרוֹן יָמָיו וְעַד שֶׁיִּטֶּה שִׁמְשׁוֹ לַעֲרֹב
יוּכַל לְקַדֵּם בִּפְלִיאָה וּבְרֶטֶט אֶת
אֲלֻמּוֹת הָאוֹר בְּבֹקֶר טוֹב.


שדות קוצים יבשים או עצי לימון מלבלבים? הריסות מבצר חשוכות או זריחות שמש מרטיטות? הכול עניין של השקפה, מסתבר. שני השירים שלפנינו, שפורסמו בהפרש של 6 שנים, לא נכתבו ע"י משוררים שונים ולא מתארים שתי מציאויות, כפי שניתן היה לחשוב. הם מביאים שתי גישות שונות לחיים, שתי פרשנויות לאותה מציאות מורכבת ורבת רבדים, מאת אותו משורר.

מחבר השירים, נתן יונתן, הלך לעולמו, כאמור, לפני 5 שנים בדיוק, בגיל 81. עם מותו ראה אור מבחר המסכם 60 שנות יצירה שעליו עבד עד יומו האחרון. מטבע הדברים בין 300 השירים שבקובץ "שירים בכסות הערב" ניתן למצוא מגוון רב של נושאים וסגנונות, משירים מחורזים המוכרים בזכות הלחנים שהולחנו להם עם השנים, ועד שירים ליריים שונים בתכלית.

אין זה סוד, שנתן יונתן לא זכה למעמד המשורר הקנוני שלו ייחל. הוא קיבל קרדיט בעיקר בתור מחבר שירי זמר, והיה לדמות מפתח בזמר העברי בזכות עשרות רבות של שיריו שהולחנו וזכו לביצועים רבים, לעתים שנים רבות לאחר שפורסמו בספרים. גם כשחלו תמורות בכתיבתו והוא זנח את הכתיבה המחורזת והשקולה לטובת סגנון חופשי שאינו מזמין הלחנה, נמשכו המלחינים לטקסטים שלו. ברשימה זו אני מקווה לחשוף צדדים פחות מוכרים של המשורר ושירתו, ולגלות עפר משירים שחמקו מעיני רבים, אולי משום שהשירים ה"ידידותיים" יותר האפילו עליהם.

עיון בשני השירים שלפנינו מעורר תחושה שהקשר ביניהם איננו אקראי, ונראה שהשיר המאוחר אף מהווה מעין שיר-המשך, תשובה עצמית, לשיר המוקדם. כבר בהעמדת כותרות השירים זו לצד זו ניתן לזהות זיקה: "פתיחה אפשרית לאפילוג" מול "אפשר גם כך" – השיר המאוחר מוצג כאלטרנטיבה אפשרית לשיר המוקדם. גם פתיחות השירים מקיימות תבנית דומה: "חיי עברו / גדלתי בין x ל-y" ומתחילתם עד סופם שני השירים מהווים ביסודם מעין חשבון נפש, סיכום חיים הגותי.

מבחינה צורנית, שני השירים כתובים בסגנון "השיר הרחב" ששימש את יונתן משנות ה-60 באופן הולך וגובר, בעיקר בשירים אישיים ואוטוביוגרפיים, לצד שימוש בסגנונות צורניים אחרים עבור שירים כלליים, סימבוליים . השיר הרחב מאופיין בהיעדר חריזה סימטרית, משקל וחלוקה לבתים. במקום זאת, השירים הרחבים שבהם כעשר מילים לטור, מתאפיינים בריתמוס גמיש ובלתי מדוד (עם מצע ימבי-אנפסטי) וחריזה חופשית ומשוטטת, בדרך כלל פנימית, המעצימה את החוויה. למשל: "הנה לבסוף גם השמש הגדולה שחדלה לשרוף"; וכן: "לסתת אבנים כבדות או לזרוע / שדות יד-איכרים שבכורח הנסיבות ומצבי-הרוח נותרה / בין הספרים". השורה האחרונה מדגימה גם את התבססות השיר הרחב על התחביר הטבעי והזורם של המשפט, בשילוב פסיחות רבות המגבירות את מתח הקריאה.

בניגוד לדמיון הצורני, הרי מבחינה תמאטית השירים כמעט הפוכים. השיר המוקדם (בעל אורך חריג יחסית ליונתן של 30 טורים) מאופיין באווירה האלגית הטיפוסית ליונתן, ולכל אורכו הוא משופע דימויים בעלי קונוטציה שלילית: מתיאור נוף ילדותו של המשורר בפתיחה (קוצים, הריסות, חושך), דרך השקיעה הנוגה בהמשך (המשרתת, כבשירים אחרים, "חיזיון אישי") ועד אלומת הקוצים – הפרחים המתים – שאליה מושטת ידו של המשורר בחיפושיו העקרים אחרי תשובות לנוכח "מצוקות הזמן".

כל אלה משרתים נאמנה את השיר ההגותי, ששאלות קיומיות זרועות לכל אורכו. כבר בשורה השלישית מתעורר אי השקט הקוהלתי: "שאלתי את נפשי אילו מסילות עלומות מחברות טבע חיים ואומנות". בהמשך עובר יונתן מחיפוש "פשר כלשהו לחיי אדם" לחשבון נפש פרטי לגבי חייו, משלח ידו וכוחו כמשורר. הוא חש צורך להתנצל על בחירתו בדגלי הרוח: "יד איכרים שבכורח הנסיבות… נותרה בין הספרים", ובה בעת הוא מבקר את ביצועיו: "כה מגושם טוויתי בגדי שעשועיי, לבשתי מסכות" ולבסוף חותם בחשיפת המניעים האנושיים והכנים ביותר לכל בחירותיו: "כדי לזכות בנדיבות לב אנשים ואהבת נשים… להוסיף עוד שורה, להישאר בזירה". השיר המוקדם מתרכז בצורה כמעט מוחלטת באדם, בנפש הדובר, שגם הטבע והעולם נרתמים לשרת אותו ואת צרכיו, וכמעט מתקיימים רק בזכותו: "וברקיע האיר כוכב אחד בהיר, שקראתי לו בשם"; או "שקיעות שמש כאלה נדמו בעיניי / לתמונה אחרונה של חיזיון אישי מאוד…. אוד עשן מינורי שהתחבר בנפשי עם הדמדומים".

השיר המאוחר שונה בתכלית מאחיו המוקדם, עד כדי התרסה עצמית. המשורר כמו רוצה להוכיח שיישם את המסקנות מהשיר המוקדם בכל המובנים, וכצעד ראשון הוא פועל להיות פחות מגושם ויותר תקשורתי, ומגיש לנו שיר, שאורכו כשליש מהשיר המוקדם. מעין גרסה מכווצת, נטולת הרהורים וחקירות על היקום. ובאופן מעניין, דווקא הגרסה הזאת רגישה יותר, חושפנית יותר, כפי שניכר כבר בפתיחה: "עד היום חולף בי רטט מבוכה… האם בושה היא להודות?…". כמעט בכל מילה ניתן לחוש את ההבדל. גם הפועל הראשון בשיר משתנה: מ"חיי עברו" הפסימי והמסכם בשיר המוקדם, ל"גדלתי" החיובי.

כל אווירת השיר משתנה, הופכת אופטימית יותר, גם מבחינת הדימויים. בשיר המוקדם המשורר מושיט יד לאלומת קוצים יבשים, המוחלפות בשיר המאוחר באלומות אור של זריחה. אותה השמש שפגשנו בשיר המוקדם בשקיעה, המשרה על הדובר הרהורים על אינסוף, מופיעה כאן בזריחתה – הן בפתיחה הן בסיום. המשורר אף מצהיר על פשטות גישתו אליה: הוא מקדם אותה בפליאה ובהערצה, אך בפשטות ובקבלה, ואינו שואל בה. יחס דומה מפגין הדובר כלפי שאר שחקני הטבע – שסדר הופעתם בשיר זהה לסדר הופעתם בסיפור הבריאה, אולי כדי להדגיש את קבלת העובדות כהווייתן: עצי הלימון (עץ-פרי – יום שלישי); השמש (מאורות – יום רביעי); והשחרור (העוף – יום חמישי).

האני-הלירי שמצטייר בשיר המאוחר הוא כזה הזונח את הניסיון להתנגח בחיים, לנצח את הזמן, להיות מישהו אחר, לעטות מסכות. הוא מייצג גישה בוגרת יותר, מפוכחת, משלימה, של מי שלא מתבייש להודות כי "העולם גדול עליו בכמה מידות" ושהוא בסך הכול "מתפלל שעד אחרון ימיו" יוכל להמשיך להתרגש מהדברים הקטנים בחיים. תפילה זו מגיעה ממי שבשיר המוקדם הצהיר שהוא "איש בלי דת". יחד עם זאת, באופן מעניין, דווקא הדובר המבוגר יותר יכול לחזור במובנים מסוימים להיות ילד: להתפלא למראה נושן של זריחה כל בוקר מחדש. בשיר הזה העולם החיצון הוא המרכז, ללא תלות באדם.

ברצוני להתעכב על צירוף מעניין המופיע בשיר המאוחר, הבולט במורכבותו על רקע הפשטות היחסית של השיר. הדובר מגדיר את עצמו לקראת סוף השיר "אורח ביישן במשתה בלשצאר של החיים". למה הכוונה? בשיר אחר, שפורסם כ-15 שנה לפני שיר זה, מופיעה שורה כמעט זהה: "הָיִיתִי תָּמִיד בְּמִשְׁתֵּה הַחַיִּים אוֹרֵחַ בַּיְשָׁן" ("עד סוף השדה", מתוך "שירים", 1974). מעניין להבין מדוע בשיר המאוחר חוזר יונתן על אותו דימוי, הפעם בתוספת "בלשאצר".

כזכור, בלשאצר היה שליט בבל, שערך משתה גדול ומפואר והשתמש בכלי בית המקדש אשר סבו נבוכדנאצר הוציא מירושלים. לפי המסופר בספר דניאל פרק ה', בליל המשתה הופיעה יד סתרים וכתבה על הקיר נבואה שלפיה האימפריה הבבלית עומדת ליפול בידי פרס. זמן קצר לאחר מכן נפלה ממלכת בבל ובכך התגשמה למעשה נבואת 70 השנים שניבא ירמיהו. אפשר שהמשורר, בהתקרבו לגיל 70 חש שמשתה חייו קרב אל קיצו, כפי שמשתה בלשאצר סימל את קץ האימפריה הבבלית. משמעות נוספת שמתקבלת על הדעת: המשורר מרגיש שלא מיצה את חייו, שלא נהנה מכל התענוגות שהם מציעים, ממש כמו אורח ביישן במשתה בבלי מפואר.

ואסיים בפרט נוסף שמושך את תשומת הלב בהשוואת השירים: שניהם הם בין הבודדים שהקדיש יונתן בצורה מפורשת לבנו זיו. בראיון עם משה גרנות (מאזניים, ע"ד), הגדיר יונתן את השיר "פתיחה אפשרית לאפילוג" כ"חשבון נפש על חיי וחשבון נפשי עם השירה". נדמה שאפשר לראות בשירים מעין "צידה רוחנית", תמצית חוכמת חיים שביקש המשורר להוריש לבנו. תחילה מסר לו את חשבון הנפש המורכב, המצטדק, וכשחיבר את השיר השני, השונה, צירף אותו כנספח, מוקדש גם הוא לאותו נמען. מכל מקום, זהו חיזוק נוסף לקשר מודע ומכוון שהיה קיים אולי בין השירים. קשר, המאפשר לנו ללמוד על עולמו הפנימי המורכב של המשורר ועל יחסי הגומלין המתקיימים בשירתו בין מורכבות פילוסופית ומורכבות שירית.

מודעות פרסומת