מאפייני שירתו

על שירתו של נתן יונתן, מקומה וחשיבותה (עפ"י פרופ' צבי לוז*)

במשך כל שנות פרסומה (1940 – 2004), שירת נתן יונתן עברה שינויים מרחיקי לכת, הן בפרוזודיה ובצורת השיר, הן בעיצוב הדיוקן הלירי, הן ביחסי הדובר לעצמו ולנמעניו והן בתפיסת הפונקציה השירית בכללותה. אך עם זאת, נותרו בה יסודות עקביים המתבטאים הן בצורה והן בתוכן:

מבחינת הצורה שומר השיר היונתני על הבעתו הנקיה והבהירה. זהו יסוד מרכזי שמהותו שאיפה לקומוניקאטיביות, פתיחות לפני הקורא והליכה לקראתו מתוך הצורך בו. יונתן מסרב להסתגר במגדל-השן ולשורר לעצמו בלבד. שירתו מתנגדת לאיזוטריות, מתוך תפיסה שהשיר אינו שלם לעולם עד שהוא מעורר הד בלב הקורא.

מבחינה תימאטית שומר שיריו של יונתן על התעניינות מרובה בחליפות-הזמן. זהו מרכזו התימאטי הקבוע, המייצר גם את הטון האופייני האלגי שלו.

הריאליה היונתנית מתמקדת במספר מראות אופייניים: יסוד המים (ים ונחלים), יסוד השממה, הכפר והדרכים ובזמנים נבחרים – הערב והסתיו. עצם ההתמדה בהם במשך 60 שנות שירה מעידה על האותנטיות שלהם. יש התאמה רבה בין המראות הנבחרים לבין הזמנים הנבחרים – כולם משרים אותה תוגה מהורהרת ומשמשים חומרים לאותה תימאטיקה, ההגות בזמן.

הזיקות האנושיות בשיריו (החברתיות והארוטיות גם יחד) מצביעות על צורך המשורר להתנחם במגע עם בני האדם. שירת נתן יונתן נאחזת בבריות, דווקא מתוך מודעות מלאה לעראיות הקיום האנושי. לכן לא נמצא בה מרירות אנטי-חברתית שהפכה רווחת בשירה העברית מאז שנות החמישים, אלא דווקא מאמץ לגשר, ליצור קרבה ושיתוף למרות הקושי. עקרון מנחה זה בשירת יונתן הוא הפן האחר של אותו מטבע המביא לבהירות הצורנית של שירתו, כמוזכר לעיל, מתוך הצורך בזולת ובהקשבתו.

"מקורות שעליהם נבנית השירה תמיד נוכחים בשיר, אם בציטוט ישיר או אם בוואריציות של הרמזים"

"מקורות שעליהם נבנית השירה תמיד נוכחים בשיר, אם בציטוט ישיר או אם בוואריציות של הרמזים"

תפקידו של השיר לפי תפיסת יונתן הוא להמציא פתרון אסתטי נגיש לתהיות פילוסופיות וקיומיות גדולות. הערכים האסתטיים, הן של העולם והן של השירה, מהווים נחמה גדולה. גם כאן ניכרת ביונתן נטייה אמנותית-רומנטית, ולכן זוהי שירה של נופים ראשוניים, של טבע בראשיתי המשמש מערכת המראות המרכזית על כל המשמעויות הרוחניות שיש לדבר. שירה זו רחוקה בדרך כלל מן העירוניות ההומה של שירה מודרניסטית. המראות היונתניים האופייניים, המוצבים בחזית השיר בצורה קונקרטית, מהווים חלק מאותו פתרון אסתטי לשאלה מטאפיזית, ויש להם מן המשותף: הן מראות הים, הן מראות המדבר והן מוטיב הדרכים מגלמים כולם התפשטות מרחבית בלתי מוגבלת וחזרה נצחית (המזכירה גם את קוהלת). השאיפה אל האינסוף היא אחת השאיפות החזקות ביותר של יונתן, והוא משיג אותה דרך עיצוב המראות בשיר.

שלושת הגורמים האחרונים (הריאליה, הזיקות האנושיות והשיר על תפקידיו) משמשים "הצלה" או "נחמה" אל מול נקודת התורפה הקיומית, הנגזרת מכוח החלופיות. אפשר לומר, שבשירתו של יונתן הגורם הראשוני במעלה הוא המודעות לחליפת הזמן, וכי הגורמים המצילים הנ"ל נגזרים ממנו. יונתן עצמו ניסח זאת הן בשפה יומיומית בראיון מאוחר: "יש התנחמות ביופי הנצחי, בדברים הנשארים אחריי".

התפקיד הפואטי-פסיכולוגי של מעשה-השיר בעיני יונתן לפי השורות הנ"ל: זוהי הצלה בכוח המילה – ולו הצלה רופפת על קרש צף מעל תהום (כנרמז מן הגל המקציף) – אך עדיין ההצלה היחידה האפשרית מול הזמן האוזל וכלה.

גם מבחינת התשתית הלשונית והתרבותית ניכרת עקביות רבה לאורך יצירתו של נתן יונתן: המקורות שעליהם נבנית השירה תמיד נוכחים בשיר, אם בציטוט ישיר או אם בוואריציות של הרמזים. המקורות הם בראש ובראשונה – המקרא, ובמיוחד ספר קוהלת. לצד המקור העברי בולטת ספרות יוון הקלאסית ובמיוחד הומרות והרקליטוס, כאשר בין שני העולמת אין כל מתח. בשניהם מודגש היסוד הימי – סמלי הנהר, הנחל והים כגילומי הזמן והנצח, וזו כנראה הסיבה לקשר העמוק שבין משורר עברי עכשווי לבין מקורות כה קדומים.

ראוי לציין כי התמורות בשירת יונתן לא היו עניין פתאומי ומפתיע ולא התרחשו ב"קפיצות" בין אופנות משתנות, כי אם בהבשלה איטית ומבוקרת, מתוך צורך עצמי ומתוך קשב לחידושי הפואטיקה בתקופה הנסערת ביותר של השירה הישראלית החדשה. היה זה תהליך מצטבר של נסיון שירי, המשתכלל והולך מתוך עצמו, ובה בעת נפתח לקלוט השפעות המתאימות לו מבחוץ. בדיעבד, ניכר קו ההתפתחות מקובץ לקובץ כמאבק ממשי על פואטיקה אישית ועצמית.

תמורות אלו חובקות שני תחומים, השלובים זה בזה: מעבר מפרוזודיה מדודה וסגורה אל מבנים פתוחים וגמישים מציין פריקת עול של אסכולה סמכותית ורבת הישגים, וכן סילוק של מעצורים פנימיים. כתוצאה מכך, מתחדשים גם הנושאים ונעשים אישיים יותר. כלומר, ההשתחררות ממסגרות של חריזה ומשקל נותנת חופש גם להבעה ולחשיפה אישית. יש כאן ממש נוסחה: ככל שהשירים חופשיים יותר מבחינה צורנית ופרוזאיים יותר מבחינת הלשון, כך הם גמישים יותר, נכונים יותר להבעות אישיות ולווידויים ליריים.

* שירת נתן יונתן – מונוגרפיה מאת פרופ' צבי לוז, סדרת פואטיקה וביקורת, ספרית פועלים,  1986. פורסם באתר באישורו ובהסכמתו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s